אוניברסיטת בן גוריון
בן דרור ימיני, עורך
מעריב, תומך בזכויות התורמים לא לממן את האוניברסיטאות המתעלמות מדיכוי
חופש הביטוי בידי האנטי-ציוניים
האם יש זכות לתורמים להכתיב
קו? בוודאי שלא. העניין הוא שהבעיה הפוכה.
לא מדובר בסוגיה של
חופש הביטוי. מדובר בסוגיה הרבה יותר קשה, של סתימת
פיות. כאשר חוגים
מסוימים הופכים לבמת תעמולה פוליטית, ורבים, סטודנטים
ואנשי אקדמיה,
מעדיפים לסגור את הפה, הבעיה איננה חופש הביטוי, אלא דיכוי
הביטוי.
ראשי האוניברסיטאות מדקלמים
קו אחיד: מדובר בחופש אקדמי, אנחנו לא
מתערבים. אלא שזו
סיסמה ריקה מתוכן. משום שיש צורך בחופש. השאלה היא אם
באווירה דכאנית
בחוגים מסוימים, כאשר הגישה השלטת היא אנטי-ישראלית,
שמתחזית ל"ביקורתית"
או ל"אקדמית", אפשר להמשיך עם הסיסמאות הישנות.
... והסרטן הזה מתפשט. ראשי
האוניברסיטאות
יודעים שיש בעיה. הם יודעים שמדובר בפגיעה בחופש המחשבה,
לרעת גישה
בולשביקית. הם יודעים שמרצים מסוימים מרגישים שמותר להם הכל. אבל
הם, ראשי
האוניברסיטאות, מ-פ-ח-ד-ים. הבולשביקים מנצחים. החופש האקדמי מובס בשמה של סיסמת
"חופש הביטוי האקדמי".
במצב הזה אין שום הפתעה
בחדשות הרעות. לתורמים נמאס.
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/233/795.html
החופש לא לתרום
לתורמים שמעבירים כסף לאוניברסיטאות נמאס מהקו האנטי ציוני שמונהג בחלק
מהחוגים ומקבל אישור בטענת "חופש אקדמי". אז הנה, כל המרצים הללו שקראו
לחרם קיבלו את מבוקשם
בן דרור ימיני
20/4/2011
החופש האקדמי הוא בעיקר
אשליה. קתדרות רבות בארצות הברית מוחזקות על ידי
תורמים. חלקם
סעודים. כשהסעודים ברקע, החוקרים וה"מחקרים" מיישרים קו.
פרופ' ג'ון
אספוזיטו, למשל, זוכה לתרומות עתק של המיליארדר וליד בן-טלאל.
העמדות הכביכול
אקדמיות שלו הן בעיקר פוליטיות. גם יהודים מרבים לתרום, אלא
שאצלם, בדרך כלל,
הסיפור שונה. הם ליברלים. וזה קורה, בהחלט קורה, שתרומה
של מיליונר יהודי
תממן מרצים אנטי-ציונים מובהקים.
ככל שמדובר בתרומות לאקדמיה
בישראל-התורמים הם אוהבי ישראל. הם לא
ימהרו לתרום
לפקולטות או למכוני מחקר בארצות הברית שידועים בתעמולה
האנטי-ציונית שהם
מפיצים. מדוע, אם כן, שיתרמו, באופן ישיר או עקיף,
למוסדות כאלה דווקא
בישראל? אין סיבה.
לכן בשבועות האחרונים,
במסגרת שהות בארצות הברית, שמעתי שוב ושוב את
אותן זמירות. תורמת
אחת אמרה לי שהיא אינה מסוגלת להפסיק לתרום, כך שהיא
משנה כיוון. את
התרומות היא תעביר לסטודנטים נזקקים או למחקרים ראויים. היא
לא מוכנה לממן
אוניברסיטה שלא מוכנה לומר מילה אחת על הדורסנות
האנטי-ציונית שצומחת
בתוכה.
תורם אחר, בתפקיד ייצוגי
בכיר באוניברסיטת בן-גוריון, הבהיר לי שהוא
אינו מסוגל יותר.
הוא פשוט עוזב. גם את התפקיד וגם את התרומות. הוא גם סיפר
לי על תורם נוסף
שמעוניין לבטל את תרומתו, והבהיר לי שתורמים נוספים
נוקטים קו דומה.
יצחק (ייטץ) דקל, לשעבר ראש אגודת הידידים של אוניברסיטת
בן-גוריון באזור
החוף המערבי, שלח מכתב מחאה חריף לנשיאת האוניברסיטה, רבקה
כרמי, שכולל פנייה
להפסקת התרומות. לידידים ולתורמים רבים אין עניין
במימון תעמולה
אנטי-ישראלית, גם אם היא מסתתרת מאחורי מסכה של "חופש
אקדמי".
דיכוי הביטוי
האם יש זכות לתורמים להכתיב
קו? בוודאי שלא. העניין הוא שהבעיה הפוכה.
לא מדובר בסוגיה של
חופש הביטוי. מדובר בסוגיה הרבה יותר קשה, של סתימת
פיות. כאשר חוגים
מסוימים הופכים לבמת תעמולה פוליטית, ורבים, סטודנטים
ואנשי אקדמיה,
מעדיפים לסגור את הפה, הבעיה איננה חופש הביטוי, אלא דיכוי
הביטוי.
ראשי האוניברסיטאות מדקלמים
קו אחיד: מדובר בחופש אקדמי, אנחנו לא
מתערבים. אלא שזו
סיסמה ריקה מתוכן. משום שיש צורך בחופש. השאלה היא אם
באווירה דכאנית
בחוגים מסוימים, כאשר הגישה השלטת היא אנטי-ישראלית,
שמתחזית ל"ביקורתית"
או ל"אקדמית", אפשר להמשיך עם הסיסמאות הישנות.
רוב האקדמיה הישראלית
מקיימת שיח פתוח וחופשי ולא אנטי-ציוני
להכעיס. אבל יש
חוגים שבהם המצב שונה. והסרטן הזה מתפשט. ראשי
האוניברסיטאות
יודעים שיש בעיה. הם יודעים שמדובר בפגיעה בחופש המחשבה,
לרעת גישה
בולשביקית. הם יודעים שמרצים מסוימים מרגישים שמותר להם הכל. אבל
הם, ראשי
האוניברסיטאות, מ-פ-ח-ד-ים. הבולשביקים מנצחים. החופש האקדמי מובס בשמה של סיסמת
"חופש הביטוי האקדמי".
במצב הזה אין שום הפתעה
בחדשות הרעות. לתורמים נמאס. אם מותר למרצים
מסוימים להצטרף
לקריאות על חרם נגד ישראל, התוצאה היא אכן חרם. אבל דווקא
של המוסדות שמשלימים
על הקריאות הללו. הרי המרצים הללו, מעטים אך רעשנים,
רצו חרם. הם רצו
עצירת כספים לצורך השפעה פוליטית. הנה, הם קיבלו את מבוקשם.
|