IsraCampus.Org.il

'אופיר, לדבריו, מחזיק בדעה כי ישראל עושה בשואה שימוש פסול ובאמצעותו היא גורמת טרגדיות לאחרים. הישראלים מבקשים בלעדיות על זכותם להיות קורבנות והם נהנים מהדימוי העצמי של קורבן תמידי, תמים ופאסיבי. ישראל היא זו שמעניקה משמעות לשואה והשואה היא ההסבר העיקרי לכל הרוע שישראל מייצרת.
...
גרוע יותר, קורבנות השואה אשמים אפילו בנבזות גדולה יותר: הם "הכריחו" את הערבים לפנות לדרך הטרור. במלים אחרות, קורבנות השואה גם אחראים לטרור הפלסטיני, שכן הם דחפו את מבצעיו להיות רוצחים

ה"פילוסוף" משייח' מוניס

הוא קורא להעמיד קצינים ישראלים לדין על פשעי מלחמה. הוא סבור כי המדינה הזאת מבוססת על שקר אחד גדול. הוא טוען כי השואה היא ההסבר העיקרי לכל מה שהשואה מייצרת. הוא מקונן על עזיבתו של עזמי בשארה. הוא מזהיר מפני כוונת צה"ל לתקוף באיראן. והוא כמובן תומך בחרם אקדמי נגד ישראל, אפילו נגד האוניברסיטה בה הוא מלמד. הכירו את פרופ' עדי אופיר, המוגדר על ידי חסידיו כ"כהן הגדול של הפוסט ציונות.”

מאת אלון בן שאול
13/1/2010

עדי אופיר יכול לטפוח על שכמו בימים אלה. המצוד הנערך אחר קציני צה"ל באירופה יכול להיות מבחינתו מעין התגשמות משאלה. עוד ב-2005 הוא אמר בכנס שהתקיים בתל-אביב כי הצבא מעורב ב"פשעי מלחמה" ועל כן יש להעמיד את ראשיו למשפט כדי שייענשו על מעשיהם. "מדוע ש'בצלם' לא יתחילו לבנות תיקים לפושעי מלחמה? יש בזה תועלת מיידית של הטרדה. קצינים יהססו לצאת לחו"ל ויבקשו ייעוץ משפטי. קבוצות ובודדים יתחילו לאסוף תיקים נגד אדם מסוים, להפיץ אותם בעולם, ברשתות האינטרנט הרבות ובנציגויות הדיפלומטיות....” אכן, הנה חלומו הרטוב של המרצה לפילוסופיה קורם עור וגידים. את הנזק לשמה הטוב של ישראל הוא וחבריו כבר גרמו.

אבל אופיר מספק גם את המטריה האידיאולוגית למסע הצייד שיש לבצע באירופה נגד אותם הקצינים. ישראל, עוד הרבה לפני "עופרת יצוקה,” מבצעת לדידו פשעי מלחמה ועל כן הכל יהיה כשר נגדה. נקודה. "לצד הפלסטיני אין ברירה אלא להתנגד,” הוא אומר (קרי – לעסוק בטרור). זאת "משום שבחסות הזמניות של הסכמי אוסלו יש הרבה יותר פשעי מלחמה.” אשתקד במהלך הפעולה בעזה, הוא אף פנה, יחד עם עמיתיו, לשגרירויות הזרות בתל-אביב וביקש לבודד את המדינה בה הוא חי. בעצומה עליה היה חתום נכתב כי "מעשי הזוועה של ישראל לא ייפסקו ללא התערבות המונית של הקהילה הבינלאומית.” הוא קרא להעמיד ישראלים לדין על הפרות חוקי אמנת ג'נבה ואף היה מעורב בפנייה נוספת שגינתה את מה שכינה "הפעילות הנפשעת של ישראל בשטחים.”

מיותר לציין כי אופיר הוא תומך נלהב בחרם על ישראל. כל חרם. באורח בלתי נמנע, מגיעה ממנו ההשוואה הצפויה עם דרום-אפריקה. הוא וחבריו סבורים כי ה"חרם נגד דרום-אפריקה היה מועיל, אבל לישראל מתייחסים בכפפות של משי. יחסיה המסחריים פורחים ושיתוף הפעולה האקדמי והתרבותי עמה נמשך....” אופיר ישמח מאד אם גם האוניברסיטה בה הוא עובד תהיה כלולה בחרם. בכלל, בדיוק כמו מדינת לישראל, גם לאוניברסיטה הזאת אין זכות קיום בעיניו. היא הרי הוקמה על הריסות הכפר שייח' מוניס עליו נבנתה שכונת רמת אביב בצפונה של העיר.

פעמיים הוא היה בין יוזמיה של פנייה לשני נשיאי האוניברסיטה ובה בקשה לציין את "ההיסטוריה הערבית" של הקמפוס. לא ידוע לי אם הנשיאים איתמר רבינוביץ' או צבי גליל הגיבו על הפנייה המלומדת, אולם הישיבה על שרידי הכפר אינה מדירה שינה רבה מעיניהם. בינתיים אופיר ממשיך לשבת בה ולהטיל רפש על הסובב אותו. תמהני אם חבר הקליקה השמאלנית ממכון ואן ליר, שייסד את כתב העת המארכסיסטי האנטי-ציוני "תיאוריה וביקורת,” מוטרד מעברה "הערבי" של השכונה הירושלמית בה מצוי המכון.

קשה לדעת מה מטריד יותר את אופיר במקום העבודה המשלם את פרנסתו: העובדה כי הוא יושב על חורבות כפר ערבי, או העובדה שמדינתו היא "גזענית."

מעצם טענתו כי ישראל נולדה בחטא, ניתן להסיק כי התשובה היא שני הדברים גם יחד. בספרו "פוסט ציונות, פוסט שואה,” מאשים פרופ' אלחנן יקירה את אופיר בכך שטוען כי יש ליצור רצף של מושגים באמצעותו ניתן לגשר בין אסונם של היהודים לבין "האסונות שהם עצמם מעוללים.” מן הבחינה הזאת אין הוא שונה לחלוטין ממכחישי השואה הידועים, אף כי הוא עצמו אינו מכחיש שואה.

אופיר, לדבריו, מחזיק בדעה כי ישראל עושה בשואה שימוש פסול ובאמצעותו היא גורמת טרגדיות לאחרים. הישראלים מבקשים בלעדיות על זכותם להיות קורבנות והם נהנים מהדימוי העצמי של קורבן תמידי, תמים ופאסיבי. ישראל היא זו שמעניקה משמעות לשואה והשואה היא ההסבר העיקרי לכל הרוע שישראל מייצרת. יקירה מוקיע את אופיר על כך שלדעתו ישראל מנצלת יום יום את השואה כדי להצדיק את "פשעי הציונות.” גרוע יותר, קורבנות השואה אשמים אפילו בנבזות גדולה יותר: הם "הכריחו" את הערבים לפנות לדרך הטרור. במלים אחרות, קורבנות השואה גם אחראים לטרור הפלסטיני, שכן הם דחפו את מבצעיו להיות רוצחים.

צחוק הגורל, אבל אופיר הוא בין מקבליו של פרס הוקרה שניתן לו על ידי מכחיש שואה אמריקאי בשם דניאל מקגוואן שהקים אתר אינטרנט בשם "יהודים חסידים" כמשקל נגד "חסידי אומות העולם" שהצילו יהודים בשואה. מקבלי הפרס הם יהודים שמסייעים להעלות את זכרם של הפלסטינים ש"גורשו, נושלו, הושפלו, עונו ונרצחו על ידי הציונים,” לדבריו. פרס זה יכול, בעצם, להינתן על ספרו של אופיר "לשון הרע," בו הוא מעניק פירוש חדש למושג הרוע. "רוע הוא גם כל הדברים הרעים והמיותרים בחברה כמו מדינת הלאום והשוק הקפיטליסטי.” הכיבוש בשטחים הוא דגם של אותו רוע. בספר זה, כפי שהוא עצמו מעיד, הוא חולק על הטענה בדבר ייחודה של השואה ומבקש "לשחרר אותנו מהמחשבה על הרוע מצילה הארוך של אשוויץ.”

אופיר מנסה לייצא את מרכולתו האידיאולוגית בכל דרך אפשרית. כאשר סטודנטים מאוניברסיטת מנצ'סטר קראו לחרם אקדמי על ישראל בשל מה שכינו "הרס שיטתי של מוסדות החינוך בעזה" או "הגבלות על סטודנטים מהגדה המערבית,” הוא הזדרז להביע תמיכה. מיותר לציין שהסיכונים הביטחוניים שהצריכו את ההגבלות האלו לא עניינו אותו כלל. הוא גם עשה שימוש רב בשגרירויות הזרות בישראל, אליהן הוא פנה לעתים קרובות. בעיקר אוהב להתביית על הקריאה הפלסטינית להתערבות בינלאומית בסכסוך כדי לאכוף על ישראל פתרון בניגוד לרצונה. באחת מהפניות, בינואר 2009, הוא ציין כי "הזוועות הישראליות לא תפסקנה ללא התערבות מאסיבית של הקהילה הבינלאומית," וקרא להטיל עליה סנקציות. הוא גם קרא להעמיד לדין את הישראלים "המפרים את אמנת ז'נבה.” בעצומה דיפלומטית אחרת אותה יזם הוא מחה על "הפעילות הנפשעת של ישראל בשטחים.”

מאליו ברור שאופיר היה בין מחברי "מסמך אולגה" מ-2004, בו הונחו היסודות האידיאולוגים של השמאל הקיצוני ל"זכות השיבה” של "הפלשתינאים" לישראל. במסמך זה הוגדרה ישראל כ"מלכודת מוות" לעם היהודי וכמדינת אפרטהייד "קולוניאלית וברוטאלית.” כמה טבעי שאותו אופיר, כמו חבריו במסמך ההוא, התאבל על עזיבתו של עזמי בשארה, הח"כ לשעבר שברח מהארץ ב-2007, לאחר שהתגלה כי אין הוא אלא משת"פ של ה"חיזבאללה.”

אופיר החמיא לחברו עזמי והעלה על נס את "תרומתו החשובה לשיח הפילוסופי.” לדבריו הפרשה כולה משקפת חרדה "משום שהוא חושף את השקר שאנו יושבים עליו.” בשארה, לדבריו, הביע עמדה מאד רציונאלית "החושפת את הגזענות של המשטר הישראלי ואת השקר הבסיסי של ההגדרה העצמית של ישראל כמדינה יהודית דמוקראטית.”

אופיר טוען תמיד כי ערביי ישראל, שבשארה הוא אחד מהם, סובלים כקורבנותיה התמידיים של הגזענות היהודית. בהזדמנות אחרת הוא תמך בדברים שהשמיע שמאלן אחר לפיהם "חיל האוויר הישראלי עוד יפציץ את אום אל פאחם.” ואכן, "אם הולכים למשטר אפרטהייד, אז איך אפשר להיות נאמן למשטר כזה.” במלים אחרות, אם בשארה בגד במדינתו, הרי שיש להבין ללבו. במלים עוד יותר ברורות, אם ניתן להבין כי לפלסטינים אין ברירה אלא להיות מחבלים, הרי שלערביי ישראל אין ברירה אלא להיות בוגדים.

אופיר אינו רק "פילוסוף" מגוייס. הוא גם אסטרטג. בצוותא עם חבריו, הוא הזהיר כבר באוגוסט 2008, כי לישראל יש תוכנית מגירה לתקוף את איראן כדי לעצור את תוכניתה הגרעינית. הוא - אופיר, למרבה ההקלה, אינו מתעלם ממעשיה ה"בלתי אחראיים" של איראן, אולם ה"סכנה המיידית" היא המלחמה המאיימת לפרוץ כתוצאה מפעולתה של הממשלה הישראלית "המגובה בתמרונים צבאיים.” נפיחה זו מזכירה את אותו מכתב שפורסם בשעתו ב"גרדייאן" הבריטי על ידי אותה כנופיה שהזהירה ב-2003 מפני "תוכנית מגירה" אחרת - לסלק את תושבי השטחים בחסות אבק המלחמה שעתידה הייתה לפרוץ אז בעיראק.

כמעט שכחתי. בת זוגו של אופיר היא אריאלה אזולאי, תומכת נלהבת ב"זכות השיבה" וברעיון המדינה הדו-לאומית. במרכז ספרה "ימים רעים" היא מנתחת בנשימה אחת את הנחת היסוד כי "מגמות לאומניות השתלטו על הפוליטיקה והתרבות בישראל, קבעו את הפלסטינים כאויב חסר תקנה וגייסו את החברה היהודית כולה להנחת משטר דכאוני ולקידום מפעל התיישבות קולוניאלי המאיץ את שפיכות הדמים וניזון ממנה.” השניים משלימים זה את זו, ומעניקים הד כפול זה לקולה האנטי-ישראלי של זו. יחד הם כתבו את הספר "משטר זה שאינו אחד – כיבוש ודמוקרטיה בין הים לנהר.”

תחשבו על כך שהצמד הזה פועל בתוך הסביבה הפונדמנטליסטית של החוג לפילוסופיה בקמפוס התל-אביבי ותבינו מדוע הרעש הבוקע משם מותיר אותם זה שנים רבות בכותרות הראשיות.

========================================

Op-Ed articles appearing on IsraCampus.Org.il are those of the writer and do not necessarily represent the opinion of IsraCampus.Org.il