|
מפתח האתר
מוסדות חינוך ישראליים
Gallery of Rogues
Anti-Israel Petitions Signed by Israeli Academics
|
קיצוניות אקדמית ישראלית כלליתיעקב אחימאיר נוזף ומגדף בראשי האוניברסיטה על התחמקות מאחריותם לנהל דיון מעמיק בטענות הסילוף הפוסט־ציונות באקדמיה של "אם תרצו" ו"המכון לאסטרטגיה ציונית"לכן קברניטי האקדמיה אינם פטורים: אל להם להתחמק מדיון נוקב בטענות נגד הרוח המוטית של האקדמיה באולמי ההרצאות. האחריות עליהם. יש גם להחליט באומץ, ללא חשש, אם מרצה הקורא לחרם אקדמי כולל על המוסד שמעסיקו יכול להיות מועסק באותו מוסד. על כך, למיטב דעתנו, המועצה להשכלה גבוהה כבר נותנת את דעתה. עכשיו תורם של קברניטי האקדמיה להודיע את עמדותיהם בסוגיות שעלו על סדר היום
http://www.israelhayom.co.il/site/newsletter_opinion.php?id=4365 מי מתנקם בעמדה הציונית?
יעקב אחימאיר הוויכוח על "מה אסור לומר" במסגרת המערכת האקדמית אינו שוכך. תנועת "אם תרצו" הזריקה סם מעורר לוורידי הוויכוח. חייבים לומר כי במסגרת חופש הביטוי מותר לקרוא לחרם אקדמי, מותר לכנות את ישראל "מדינת אפרטהייד" ושאר כינויים, כל עוד הכל במסגרת החוק. אבל לא על כך המחלוקת: הבה נניח כי במסגרת חופש הביטוי קורא עובד של מוסד אקדמי להחרימו. אותו אדם אף יעשה לכך פומבי, גם מחוץ למדינה. כיצד אמור להגיב המוסד שבו הוא מועסק? להבליג? האם אין לצפות כי האיש יפוטר, לפחות אם הוא עצמו אינו מתפטר, כי הוא נעדר יושר אינטלקטואלי? בהיעדר יושר אינטלקטואלי אישי, רשאים מרצים, לא רבים, להוסיף ולהיות חברי סגל במוסד שהם חותרים בפומבי להחרימו. סיפרתי על התופעה ה"ישראלית" המשונה הזאת לפרופ' אירווין קוטלר, חבר הפרלמנט הקנדי ושר המשפטים לשעבר, ממגיניה של ישראל בשער בת רבים. "מדי פעם", אמר לי פרופ' קוטלר, "אני מרצה למשפטים באוניברסיטת מק'גיל היוקרתית בקנדה. אם איש סגל אקדמי של אותה אוניברסיטה היה קורא להחרימה, הוא לא היה נשאר חבר סגל ולו שעה אחת". אצלנו, לעומת זאת, קברניטי האוניברסיטאות מסתפקים בכך שהם "מגנים את הקריאות לחרם". אז מה? גינוי כזה צריך להיוותר בחזקת הצהרה ערטילאית? מה בין תופעה משונה זו, בלשון המעטה, לבין חופש הדיבור או החירות האקדמית? הרבה נאמר - ומתחולל פולמוס עז - סביב פעילותה בימים אלה של תנועת "אם תרצו". היא זוכה לגידופים ומאשימים אותה במקרתיזם. אבל מה קורה בצד האחר, המתפלמס בראש חוצות וליד כל מיקרופון למען החופש האקדמי, ובעיקר נגד "אם תרצו"? הרי אותו צד עצמו, "ליברלי" בעיני עצמו, הוא שיצא בקולי קולות בתחילת 2009 נגד העסקתה כמרצה של אל"מ פנינה שרביט־ברוך, מומחית למשפט בינלאומי בצה"ל. מי שנראים היום כאבירי החופש ביקשו בעצמם לחסום את דרכה של שרביט־ברוך כמרצה באוניברסיטת תל אביב, בטענה כי הכשירה את פשעי המלחמה, כביכול, של צה"ל בעופרת יצוקה. זו היתה פגיעה לא רק בה אלא בצה"ל כולו, כמבצע פשעי מלחמה, לכאורה, ובשיטתיות. שר הביטחון ברק התקומם, ובצדק, על הפגיעה בשרביט־ברוך, בציינו כי חמאס, בניגוד לצה"ל, לא נוהג לפי דין כלשהו. אבל אותה משפטנית, לובשת מדי צה"ל, לא היתה ראויה לבוא, לדעת כמה מרצים, בשערי אוניברסיטת תל אביב. האם גם זה נעשה בשם "החופש האקדמי"? האם מרצים למשפטים בתל אביב התביישו כי בפקולטה "שלהם" תרצה לובשת מדים בתוקף תפקידה? הטענות לגבי המתרחש באקדמיה קשות מאוד: ה"פוסט־ציונות" זוכה להעדפה באולמי ההרצאות. סטודנטים בעלי השקפות ימניות חוששים מפני נחת זרועם האקדמית של מרצים "פוסט־ציוניים", ויש להעלות את הדברים לדיון ציבורי. בשעתו שמעתי על הפוליטיזציה הזאת דברים קשים מאוד מפיו של פרופ' אלחנן יקירה, מהחוג לפילוסופיה של האוניברסיטה העברית, עוד בטרם נולדה "אם תרצו". עם זאת, האם ייתכן, למשל, כי ועדת החינוך של הכנסת היא שתהיה הזירה שתדון ואולי תחליט על תוכני הלימודים האקדמיים? זהו, לעניות דעתנו, מדרון חלקלק: לא ייתכן שמערכת פוליטית תחליט ואולי תכתיב, חלילה, את התכנים. כי היום עומד בראש ועדת החינוך איש ימין, ח"כ זבולון אורלב, ובעתיד, אולי, יעמוד בראש הוועדה איש שמאל. ומה אז? לכן קברניטי האקדמיה אינם פטורים: אל להם להתחמק מדיון נוקב בטענות נגד הרוח המוטית של האקדמיה באולמי ההרצאות. האחריות עליהם. יש גם להחליט באומץ, ללא חשש, אם מרצה הקורא לחרם אקדמי כולל על המוסד שמעסיקו יכול להיות מועסק באותו מוסד. על כך, למיטב דעתנו, המועצה להשכלה גבוהה כבר נותנת את דעתה. עכשיו תורם של קברניטי האקדמיה להודיע את עמדותיהם בסוגיות שעלו על סדר היום.
|