IsraCampus.Org.il

כל פעם מחדש ושוב ושוב אנחנו חייבים לעמוד מול מנהיגות שיודעת רק פתרון אחד. מלחמה. ישבה לה הממשלה ודנה עד אין קץ בעניין עזה. ולפניה התדיינו להם ממשלות ישראל לדורותיהן בעניין לבנון הראשונה והשנייה, האינתיפאדה הראשונה והשנייה וכל מלחמות ישראל שאין צורך להזכירן וחשבו וחשבו וכמו חכמי חלם, יש להם – וגם לנשים בקרבם – פתרון אחד בלבד, חזון אחד בלבד. רק בכח הזרוע, רק בכח הנשק. כאילו כבר לא ניסו את כל הפתרונות הללו בעבר. מה עוד ניתן לעשות? לכבוש את עזה? כבר כבשנו. לשים עליה סגר? כבר סגרנו. להפציץ? כבר הפצצנו. להרוס? להרוג? מה עוד ניתן לממשלות ישראל לעשות ושום סימן לפתרון לא יצוץ ולא יופיע. אפילו כבר שמענו את ראש הממשלה ההוא – של פעם - אהוד ברק אומר לנו ש"אין עם מי לדבר". כאילו לא ידענו שהאויב שלנו נבחר מכל האויבים, כאילו חשבנו לרגע שהגורל שלנו גם בידיים שלנו. הם הרי תמיד אשמים. כמו הילדים/ות בגיל הגן.

איזה אויב גרוע בחרנו לנו. ממש ביש מזל. איך זה יכול להיות. מה שהוא כאן באמת לא עובד נכון. האויב לא מוצלח והממשלות ממש ממש חסרות אונים. נדמה שאין ברירה אלא להסיק שהיצירתיות איננה נחלת השלטון בישראל. ממש לא. גם ההקשבה לרצון הציבור היא לא נחלת השלטון. רב הציבור אינו חושב שמלחמה בעזה תביא פתרון. גם השמחה לאיד של הצבור היהודי על מותם של מאות פלסטינים תחלוף לה מהעולם כאשר חיילי צה"ל יתחילו להיהרג. כבר היינו בסיפור הזה לפני שנתיים, במלחמת מלבנון השנייה. גם אז לעגו וצעקו על מי שהעזו להתנגד למלחמה מן היום הראשון. חכמים גדולים כולם היו עד לחייל המת ראשון. למתים מכל הצדדים כבר לא תעזור ועדת וינוגרד ולא שום ועדת חקירה חדשה. לא עדיף להקשיב לקולות השפויים כבר עכשיו? יש בודאי גם דרכים אחרות, יש גם פתרונות ללא כח ומלחמה. חיבות להיות דרכים אחרות. אם הן אינן, יש להמציא אותן. עזה על מחנות הפליטים שלה גם היא לא הייתה מעולם ומתמיד "עזה".

צריך לזכור, אנחנו מדברים על מלחמה שלא נגמרה מאז 1948. סוכנות הפליטים של האו"ם מטפלת היום ב-650,000 פליטים. ובסה"כ זה אחד האזורים הותר צפופים בעולם. מאיפה בכלל צמחה רצועת עזה ולמה היא קיימת? אלו הרי פליטים שמדינת ישראל גרשה מגבולותיה ולא כולם בזמן המלחמה של 1948... בשנת 1952 פונתה מן היישוב אשקלון שארית האוכלוסייה הערבית (שהייתה בעלת אזרחות ישראלית!!) במבצע של פיקוד הדרום והועברה לרצועת עזה שהייתה נתונה אז תחת שלטון מצרי. עכשיו הכל חוזר חזרה כמו מכונת זמן הטופחת על פנינו. אז מה, באמת מי שהוא חושב שאפשר לפתור עניינים בכוח הזרוע? לפלסטינים נראה שדי נמאס והם לא ישבו בשקט עד שישראל תבין שכוח, ועוד יותר כוח, לא יביאו לשום פתרון ארוך טווח ומתאים לשני הצדדים. כדי שנשוב להיות אחראים לגורלנו יש לחשוב באופן חיובי ושונה לחלוטין. יש לפתוח את הרצועה לכל מי שרוצה לבוא וללכת, לבקר, ללמוד וכמובן למי שרוצה לצאת ללימודים או לכל סיבה אחרת. יש לפתוח את שדה התעופה, את נמל הדייגים, להעביר חשמל ודלק, לצייד את בתי החולים, להרשות לפועלים לצאת לעבודה בישראל, למי שרוצים וזקוקים לצאת למצרים. וזו רק ההתחלה. להקים רכבת שתיסע הלוך ושוב בין הגדה לרצועה. לאפשר ביקורי משפחות בין הגדה לרצועה, להרשות לתלמידים לנסוע ללמוד בכל מקום שיבחרו בו. בקיצור להיות נדיבים. לרצות בשלום עם אויב חי ולא בשלום עם אויב מת. ויפה שעה אחת קודם.

ד"ר חנה ספרן היא פעילה בנשים בשחור, חיפה.