מפתח האתר

 

עמוד הבית

 

אודות IsraCampus

 

חיפוש

 

English

 

Русский

 

מוסדות חינוך ישראליים

 

   אוניברסיטת בן גוריון

   אוניברסיטת העברית

   אוניברסיטת תל אביב

   אוניברסיטת חיפה

   מוסדות חינוך אחרים

 

Gallery of Rogues

    A-C

    D-G

    H-K

    L-N

    O-R

    S-V

    W-Z

 

קיצוניות אקדמית ישראלית כללית

 

קיצונים אקדמים ישראליים בחו"ל

 

חתימות של אקדמאים ישראליים על עצומות אנטי-ישראליות

 

ALEF Watch

 

IDI Watch

 

מאמרי IsraCampus

 

כתובות לתלונות

 

צור קשר

 

קיצונים אקדמים ישראליים בחו"ל

אוניברסיטת לונדון מזרח – יוספה לושיצקי (חוג ללימודי סרטים) טוענת שמבצע עופרת יצוקה הינו ניצחון של "הדיסאינפורמציה" ו"השקרים" של ההסברה הישראלית

http://www.kibush.co.il/show_file.asp?num=30928

המאמר המקורי באנגלית:
http://electronicintifada.net/v2/article10119.shtml

הישר מישראל: פצצות בלונדיניות ופצצות אמיתיות בעזה

מאת יוספה לושיצקי
תרגום יפעת דורון
5 בינואר, 2009

`אני חוזר ומדגיש שאנחנו נטפל באוכלוסיה [של עזה] בכפפות משי`
-רה`מ אהוד אולמרט

אני לא בטוחה שמשמעות השם שנבחר על ידי ישראל להתקפות הרצחניות והפושעות שלה בעזה, `עופרת יצוקה`, מובן לכולם. השם נלקח משיר ילדים פופולרי משנות החמישים. בשיר מבטיח אב לילדו מתנת חנוכה מיוחדת: `סביבון מעופרת יצוקה`. מישהו בצבא הישראלי החליט ברוח נוסטלגית שאם ילדים יהודים ישראלים נהנים מעופרת יצוקה, אין סיבה שילדים פלסטינים לא יעריכו את המשחק. ככלות הכול מבצע `עופרת יצוקה` הוא לא הראשון (ולצערי לא האחרון) במשחקי המלחמה האכזרים של ישראל.

הציניות שמתגלה בשם שניתן למבצע, שאותו כינה ארי שביט העיתונאי `מבצע מרשים ואינטילגנטי`, אופייני לאכזריות המחושבת, הקרה והדייקנית שבה תוכנן, בוצע ושווק לעולם. כפי שמתפארים המבצעים עצמם, `עופרת יצוקה` הוא לא רק ניצחון צבאי אלא גם ניצחון גדול של ההסברה (דיסאינפורמציה, ספינים ושקרים) הישראלית.

הניצחון הגדול הזה כפי שחלק (אבל לא מספיק) מהאנשים הבחינו, (הבולט ביניהם ריצ`רד פאלק, שליח מיוחד של האום לזכויות אדם בשטחים הכבושים), הוא ניצחון על `אומללי העולם`. הם דור ראשון, שני ושלישי של פליטים (המגיעים במקור מהאזור שמופצץ כרגע על ידי עזה), האנשים העניים ביותר בעולם, הדחוסים באחד מן האזורים המאוכלסים ביותר בפלנטה, מורעבים ומוחלשים בשל חודשים ארוכים של מצור ישראלי. השפה המטוהרת של התקשורת המערבית קוראת לזה `תגובה לא פרופורציונלית`. אבל המצב אליו הביאו את הפלסטינים, אשר בעשורים האחרונים הפכו כנראה לקורבנות האולטימטיבים, צריך להחריד ולזעזע כל אדם שלא איבד עדיין, בינתיים, את ההואמניות וחוש הצדק הבסיסיים שלו.

מכונת הפרופוגנדה המשומנת היטב מקבלת עידוד נוסף על ידי שימוש בנשים כמסבירות (דוברות הדיסאינפורמציה) כדי `לשווק תדמית רכה ופמיניסטית יותר`, על מנת להוסיף קצת זוהר קריר לשקרים החמים של ישראל. ציפי לבני, שרת החוץ ובלונדינית טבעית, אמרה בתגובה לקריאות להפסקת אש, `אין משבר הומאניטרי ברצועה, ועל כן אין צורך בהפסקת אש הומאניטרית.` המתקפה הבלונדינית, אותה הובילה הכוכב העולה בשמי הפוליטיקה הישראלית, קיבלה חיזוק בדמות חבורת נשים ישראליות צבועות בלונד, אשר עיטרו את מסכי הטלוויזיה העולמים בעזרת סקס, שקרים ומשחקי וידאו. הם הסבירו לעולם על החיים הקשים של הישראלים אשר להם כלי נשק אטומיים, בשל הקסאמים תוצרת בית. העולם הנהן בסימפטיה. ככלות הכול ישראלי אחד נהרג בששת החודשים האחרונים, ושלושה ישראלים אחרים (אחד מהם פלסטיני תושב ישראל) נהרגו על ידי קסאמים משעה שהפכה עזה לבית מטבחים הודות לכפפות המשי של הצבא הישראלי.

שניים מסופריה המכובדים והמתורגמים ביותר של ישראל, עמוס עוז ודוד גרוסמן, מיהרו להצטרף לעדת הבלונדיניות הסכריניות. בשביל הקהילה הבינלאומית (מה שנקרא המערב הליברלי...) השניים מסמלים את המצפון הפוליטי והקול הישראלי המוסרי. לשניהם ניתנת במה נרחבת בפלטפורמות תקשורת בינלאומיות להבעת דיעה בנושאים פוליטים הקשורים לישראל. הם המסבירים (או המסברים) הלאומיים שמחטאים את הכביסה המלוכלכת של ישראל במכבסה העולמית.

גרוסמן (מעט לשמאלו של עוז) הפך להיות אוטוריטה מוסרית חשובה במיוחד לאחר שבנו מפקד הטנק נהרג בהתקפה הרצחנית של ישראל על לבנון ב 2006. בחברה מיליטריסטית, אשר שואבת ממיתוס הבן הנופל, אב שכול נהנה ממעמד מיוחד. היה ניתן לצפות מגרוסמן שיעשה שימוש במעמד זה על מנת לצאת בהצהרות אמיצות יותר, הצהרות המבקרות את הטבח הבלתי מוסרי, ולא ישחק בתפקיד הקורבן היהודי הנצחי, כשהוא מתחנן `לנצור` את האש ולהבטיח לחמאס ש `אפילו אם תמשיכו לירות על ישראל, אנחנו לא נגיב בהמשך הקרבות. אנחנו נחרוק שיניים ונעשה מה שעשינו בתקופה לפני ההתקפה.`

על פי הסגנון המחניף של גרוסמן, הישראלים הם רחמנים בני רחמנים, קורבנות מכובדים וצודקים. אולי לזה התכוון אולמרט כשדיבר על מגע המשי של הכפפות הישראליות המלטפות פלסטינים `רגילים` שאינם מילטנטים בעזה.

אפשר להזכיר במקומו הורה שכול אמיץ ממנו, סמדר אלחנן פלד למשל. אמא, אשר לאחר שאיבדה את בתה בפיגוע התאבדות בירושלים, האשימה באופן גלוי את הממשלה הישראלית והמדיניות האכזרית שלה כלפי פלסטינים, במות בתה. בתה בת העשרה, שלא כמו בנו של גרוסמן, לא היתה מפקדת טנק, אפילו לא חיילת. פשוט ילדה.

מכונת הפרופוגנדה המשומנת, חמושה גם ב `נשק סודי` להונאה המונית: תפקיד הקורבן. זה לא מקרי איפה שכפי שהסבירו מתכנני הספין הישראלי בעצמם בראיון לקרוניקל היהודי: `הכתבים הבינלאומים הובאו למרכז תקשורת שהוקם בשדרות עצמה על ידי משרד החוץ כדי שהעיתונאים יבלו כמה שיותר זמן באזור האזרחי שהוא הנפגע העיקרי מטילי החמאס.` סצנות של ישראלים בוכים, ואכולי פניקה הוסיפו מעט רגש המוני אשר איזן, והשלים באופן חביב את חבורת הבלונדיניות הקרירות.

ההכרזה על רצועת עזה ודרום ישראל כשטח צבאי סגור והאיפול התקשורתי על הטבח בעזה.תורמת לתדמית המטוהרת של סיפור עזה כפי שהוא מסופר על ידי ישראל. הזוועה והגועל האמיתי שמורים לצופי אל ג`זירה, במיוחד צופי הערוץ בערבית. עזה הנצורה נותרת אילמת ברובה, ושקופה בחלקה לגבי שאר האנשים. אנחנו כמעט לא שומעים ורואים בתקשורת המרכזית עדויות מהשטח.

אבל אנחנו מופצצים בהצהרות והסברים הניתנים על ידי נציגים ישראלים ו `מומחים בינלאומים` אשר דנים ב `מצב` ברוגע ובהיגיון. הרי שלא כמו העזתים ההיסטרים שתמיד צועקים ובוכים, הם לא הופצצו במשך תשעה ימים רצופים. הם מרואיינים במשרדים הנוחים שלהם. הם נראים ונשמעים כמו מערביים מכובדים, ושרת החוץ שלהם היא תמיד רגועה וקרירה כמתחייב משערה הבלונדיני.

מחקר חלוצי שנערך באוניברסיטת גלזגו על כיסוי תקשורתי של סכסוכים, הגיע למסקנה שאם אתה רגוע ונראה מהוגן קרוב לוודאי שאתה צודק. הפלסטינים מראוינים בדרך כלל כשהם בהלם, נראים פרואים חסרי אוריינטציה, קצת היסטריים והם תמיד מוקפים בכאוס וחוסר סדר. הבנינים מסביב הרוסים, שברים זרועים בכל מקום, והרעש מחריש אזנים (שלא לדבר על זה שהם מדברים את השפה הבלתי מובנת הזאת). מה לא בסדר איתם? חוצמזה גם כשהם לא `קיצוניים` הם תמיד מתגוננים, כמעט מתנצלים, מנסים לשכנע אותנו שהם לא טרוריסטים, אפילו לא מיליטנטים, פשוט אנשים פשוטים שמנסים לשרוד, אם לא להנות מהחיים. זה גורם להם להראות אפילו יותר חשודים.

בכל זאת, אם הם לא טרוריסטים אז מה הם עושים בעזה? עזה הרי הוכרזה על ידי ישראל יישות עוינת בספטמבר 2007. רק לבעלי השררה יש הכוח להגדיר, על כן אפילו אם ההגדרות שלהם הופכות לטאוטולוגיה או אוקסימורונים, הן עדיין אלו שמתקבלות. על פי ההגיון המעוות הזה- שמשווק המבצר הישראלי הישר לעולם כולו- לכל עזתי מגיע למות. יותר מכך, למרות העובדה שישראל טוענת שהיא מתקיפה רק חמאסניקים ולא פלסטינים (ומתעלמת תוך כך מהעובדה שרוב הפלסטינים הצביעו בבחירות דמוקרטיות לחמאס, כפי שמזכיר לנו דייויד בורדמן), הם עדיין דובקים לחוקי נקמה עתיקי יומין על פיהם, כפי שמעיר ג`ון ברגר: `חיי ישראלי אחד שווים מאה חיים פלסטינים.` כך שאם לאורך ששת החודשים האחרונים מת ישראלי אחד כתוצאה מהתקפת הטילים של החמאס, זה הגיוני לגמרי שבשבוע אחד 500 פלסטינים יאבדו את חייהם ואלפים נוספים ייפצעו. זוהי מדיניות מניעתית על פי הישראלים.

אולם, בל נשכח, שמאחורי מנגנון הסקס שקרים ומשחקי מלחמה, פועל רוע שבטי `אורגני` ו `פרימיטיבי` יותר, הנחבא בדרך כלל מעיני העולם החיצון. רוב האנשים במערב לא מודעים לאדישות, וגרוע מכך, השמחה שבה מתייחסים הישראלים לחדשות על סבל של ערבים ובמיוחד פלסטינים. במערב נפוצות התמונות של המוני מוסלמים וערבים הרוקדים על גגות בשעה שטילים פוגעים בישראל (כפי שהיה במלחמת המפרץ ב 1991) אבל נדיר יותר לראות או לשמוע ישראלים צוהלים בשל סבל שנגרם לפלסטינים וערבים. יותר מפעם קרה,שנהג מונית איתו נסעתי, הריע בנוכחותי לחדשות טובות ממין אלו. `שיסבלו, שימותו` היא תגובה שהתרגלתי לשמוע על בסיס יומיומי בזמן שהותי בישראל.

זה גם לא היה בלתי מקובל בשכונה שבה גרתי בירושלים-- אפילו לפני תחילת האינתיפאדה השניה-- לראות מגבניקים המטרידים באופן ברוטלי פלסטינים מסכנים שבאו לחטט בפחי האשפה של היהודים העשירים. שוב ושוב התרחש הדבר ליד בית קפה ירושלמי פופולרי, שם ישבו אנשים ששתו קפה לאטה, ולא שתו ליבם לדרמה המתחוללת. אף אחד מבין האנשים היפים האלה, לא היה נראה מוטרד מהסצנות הללו, והם לא חשו כל אשמה.

את האכזריות של ישראל-- הבולטת בשימוש (או ניצול) השפה, האסטרטגיה היצירתית הממתגת מחדש את המתקפות המתמשכות על פלסטינים כמלחמה הגנתית, ומשתמשת בהגיון טאוטולוגי להצדיק את הכחדתה של `יישות` שמוגדרת על ידה כ `עוינת`-- צריך לפענח ברוח ג`ורג`ו אגאמבן. הפילוסוף האיטלקי הנודע טען ביחס למחנות המוות הנאצים ש `השאלה שיש לשאול ביחס לזוועות שהתרחשו במחנות, איננה השאלה הצבועה- איך יתכן שפשעים וזוועות מעין אלו יבוצעו כנגד בני אנוש` ,אלא `מה היו התהליכים המשפטיים ומנגנוני הכוח אשר בהם נעשה שימוש על מנת לגזול מבני אדם כל זכויותיהם, עד כי שום אקט שבוצע כלפיהם לא נראה כפשע.`

אנחנו יכולים לשאול את אותה השאלה היום כשאנחנו מאזינים לפצצות הבלונדיניות של ישראל המסבירות כיצד קורעות הפצצות הישראליות את אנשי עזה.

יוספה לושיצקי היא פרופסור לקולנוע, תקשורת, ולימודים קולטורלים באוניברסיטת מזרח לונדון, ספריה האחרונים הם: פוליטיקת זהות על המסך הישראלי (2001) והשואה של ספילברג: היבטים ביקורתיים על רשימת שינדלר (1997).